ביוך נ' פרקליטות מחוז ת"א - פלילי

פסק דין

בפניי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט לתעבורה בת"א (כב' השופטת נ' פראג לבוא) שבהם הורשע המערער בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה ובנהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש.

בית המשפט הטיל על המערער פסילה בפועל למשך שנתיים ימים, קנס בסך 8,000 ₪, 6 חודשי פסילה על תנאי ושישה חודשי מאסר על תנאי.

מדובר בתאונה שארעה כאשר המערער נהג באוטובוס, וכאשר עבר מעבר חצייה שהיה נראה היטב לעין ואף היה מוכר למערער, פגע בהולך רגל קטין יליד 1999 המשיך בנסיעתו כאשר הקטין נגרר תחת גלגלי האוטובוס, עד שנעצר. כתוצאה מהתאונה נחבל הקטין חבלה של ממש ואף היה מאושפז בבית חולים.

לטענת ב"כ המערער, שגה בימ"ש קמא משהעדיף את השערת התביעה באשר לקרות התאונה וקיבל את הגרסה לפיה הקטין אמנם היה על מעבר החצייה, או ליתר דיוק – בקצהו של מעבר החצייה כאשר אירעה הפגיעה בו. לטענת ב"כ המערער, קביעה כזו לא עולה מחומר הראיות, שכן אין כל עדות פוזיטיבית כי הילד אמנם חצה במעבר החצייה, ומסקנת ביהמ"ש היא על דרך של הערכה העולה מדברי העדים.

עוד טען ב"כ המערער, כי משני צידי מעבר החצייה היה מעקה בטיחות, שאורכו של זה שלאחר המעבר הוא 7 מ'. לטענתו, האפשרות - ההשערה שאותה הוא מבקש מבית המשפט לקבל, שכן לטענתו היא הטובה יותר, אומרת כי הילד ירד לכביש עוד טרם הגיע למעקה הבטיחות ונפגע על הכביש ולא על קצהו של מעבר החצייה. לטענתו, השערה זו מתיישבת עם מקום פיזור הזכוכיות שנגרם עקב התאונה. כאשר קיימות שתי אפשרויות סבירות, יש, כך לדברי ב"כ המערער, לקבל את האפשרות המקלה עם המערער, וכך יש לעשות במקרה שבפנינו.

לחילופין עותר ב"כ המערער להתערב בענישה שהוטלה ע"י בימ"ש קמא. כשהוא מפנה לפסיקה של בתי משפט לתעבורה, מצביע ב"כ המערער על כך כי רף הענישה המוטל בדרך כלל בעבירות דומות ואף חמורות יותר, אינו עובר את 11 חודשי הפסילה בפועל. במקרה שבפנינו, ביהמ"ש הטיל עונש שהוא מכביד ביותר על המערער, שנתיים פסילה בפועל, והוסיף על כך גם קנס גבוה ביותר שאיננו מתקרב לקנסות המוטלים בדרך כלל על פי הפסיקה שהציג. עוד הזכיר את נסיבותיו האישיות של המערער, את היותו נהג אוטובוס אשר עקב התאונה איננו משמש כנהג ועובד כשומר, ופרנסתו נפגעה ביותר. אשר על כן, מבקש הוא להתערב ולהקל בעונשו.

לטענת ב"כ המדינה, יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. לדבריה, הכרעת הדין מבוססת על חומר הראיות, עיקרה הן קביעות מהימנות שבימ"ש קמא הגיע אליהן לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים ואין להתערב בהן אלא במקרים חריגים של חוסר סבירות, שלא קיים במקרה שבפנינו.

לאחר סקירת הראיות הזכירה ב"כ המדינה כי מכלול הנסיבות הראייתיות כפי שעלו בפני בימ"ש קמא, מצביעות על הגרסה האפשרית שאותה קיבל בימ"ש קמא כגרסה הנכונה שיש לקבלה. האפשרות שהעלה ב"כ המערער, איננה גרסה אפשרית ולו משום אורכו של מעקה הבטיחות בהשוואה למקום פיזור הזכוכיות, המעיד כי מקום הפגיעה לא יכול היה להיות במקום הנטען על ידי ב"כ המערער.

באשר לענישה, לדעת ב"כ המדינה, אין מקום להתערב בה. אמנם יתכן והעונש נוטה לחומרה, אולם אינו חורג מהסבירות, במיוחד כאשר מדובר בפגיעה בילד קטן על מעבר חצייה, אשר בנס לא נפגע בצורה חמורה יותר ואף קטלנית. בימ"ש קמא התחשב בנסיבות האישיות של המערער. היותו של המערער נהג מקצועי, מהווה שיקול לחומרה ולא לקולא.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר הראיות ובמסמכים שהוגשו, דעתי היא כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

הכרעת דינו של בימ"ש קמא מפורטת, מנומקת ומבוססת על חומר הראיות. צודקת ב"כ המדינה כי קביעותיו של בימ"ש קמא, בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה, מבוססות הן על הראיות שהוצגו בפניו והן על ממצאי מהימנות והתרשמותו מן העדים. גם לאחר שבחנתי היטב את העדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא ואת הממצאים שהוגשו, לא מצאתי כל פגם בקביעותיו של בית משפט קמא באשר למקום התאונה ובאשר לכך כי הפגיעה בילד התרחשה על קצה מעבר החצייה. די אם אפנה לפירוט הראיות והתייחסות בית משפט קמא בהכרעת הדין וכן לתמצית סקירת הראיות שהובאה בפניי על ידי ב"כ המדינה. הדברים מקובלים עליי ולא מצאתי מקום להתערב בהם.

באשר לענישה, צדק בימ"ש קמא כי אמנם המדובר במקרה חמור אשר ראוי לענישה מחמירה. המדובר בפגיעה בילד קטן על ידי מי שמכיר את המקום, מכיר את מעבר החצייה ואמור היה להיות מודע לחובתו להיזהר זהירות יתרה משום שמדובר בעיבורה של עיר.

גם התוצאה הקשה של התאונה איננה יכולה להותיר את הענישה ללא התייחסות מחמירה. בימ"ש קמא לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער והטיל עליו את הענישה כפי שהטיל.

מלכתחילה לא היה מקום להתערב בענישה ועם זאת, סבורתני כי גם הפסילה הממושכת וגם הקנס המכביד, ללא ספק, מהווים ענישה קשה שהאיזון בה נוטה לחומרה בצורה שמאפשרת התערבות מה. סבורני כי במקרה זה, האיזון הראוי מאפשר התערבות ברכיב הקנס.

אשר על כן, הערעור נדחה בכל הנוגע להכרעת הדין ובאשר לענישה – אני מקבלת את הערעור במובן זה שהקנס שעל המערער לשלם יעמוד על סך 2,500 ₪ או 30 יום מאסר תמורתו.

על המערער לשלם את יתרת הקנס שנותרה, לאחר ששילם חלק מהסכום שהוטל עליו בבית משפט קמא, עד ליום 31.1.2010. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

ניתנה והודעה היום י' טבת תש"ע, 27/12/2009 במעמד הנוכחים.

תחיה שפירא, שופטת

הוקלד על ידי: עידית סלמונוביץ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: